זכרונות ילדות


אני מקפלת מפיות, סתם מפיות רגילות מהחנות, מקפלת אותם לחצי, יוצרת משולש. עורמת אותם לאט לערמה ומניחה אותם בתוך מחזיק המפיות הירוק יש מקום לעוד? מקפלת ומוסיפה עוד

מביטה בידיי המקפלות וזכרונות מציפים אותי בהתרגשות.

כך בדיוק הייתי עושה כילדה, אצל סבתי – סבתא מרים, שבמטבחה הקטן ביליתי שעות רבות, בהקשבה לסיפורים, בגלגול קפדני של קניידלעך ובקיפול מפיות. המפיות שלה היו יפות משלי, מיוחדות משלי, בכל פעם חבילה אחרת, בצבע אחר, בניחוח אחר. תמיד מפיות מרובעות, אלו עם הקצוות הגליים זוכרים? והייתי מקפלת אותן, לפי הנחיותיה של סבתא, לחצי, ואז שוב לחצי. עורמת בערמה, ומניחה אותם בתוך מחזיק המפיות הכסוף היפה שלה. יש מקום לעוד? מקפלת ומוסיפה עוד.

זכרון קטן ופשוט של ילדה, אולי בת 6 אולי בת 7, על שולחן קטן במטבח קטנטן כמה רגש נלווה לתנועה הפשוטה הזאת. כמה התרגשות להיזכר, בכל פעם שאני מניחה מפיות על שולחני. המפיות שלה היו ודאי יפות יותר. מחזיק המפיות – בוודאי ובוודאי, אבל התנועה, אותה תנועה

מדי פעם כשאני ממהרת ואין לי חשק או זמן לקפל “כמו שצריך”, אני מקפלת ביחד ערמה שלמה לחצי, ודוחפת במתקן המפיות, ומשהו קטן בי, זכר שלה בי, גוער בי ומזכיר שגם בפעולה הקטנה והפשוטה הזאת, יש משמעות. משהו ממנה נשאר. משהו ממנה עוד יכול לעשות משהו למישהו אי שם בעתיד הרחוק.

זכרון מתוק.

4 צפיות

אני פוגשת אנשים לרוב בביתם או במקום בו הם נמצאים (בית אבות, בית חולים וכיו"ב)

רוצים לשאול, להכיר ולהתייעץ?

צרו קשר:

שהם עדי

052-8545094

shohambigadi@gmail.com