.png)
שיר הפונדקית- נתן אלתרמן
בא הזמן, הנה כך, זה הסוף. הנה כך, פונדקית, מה עושים כאשר הוא מגיע? מתקשטים, פונדקית, לפגישה חגיגית. עם הסוף המחכה ללא ניע.
קודם כל השיער, שילבין ויואר, והעור שייבש רך וטוב כמו קש. והפה שילהט כמו קרח, ולזכור את כיבוי העיניים, וקר שיהיה גם הדם, איזה קור נהדר... עוד פרטים יש, אך זהו, בערך.
ולכן אם יוצאים למרחק, למרחק, יש לומר את שיבחו של הגוף, הפונדק.
שאחרי קצת שנים של סופה, הוא יפה כמפולת יפה, אך על אף חסרונות ופגמים, אין אחר במקומו, לפעמים.
לפעמים, לפעמים, נמצאים אנו פה קצת ימים. נחפזים וטורחים והומים, ויוצאים בלי לחזור, לפעמים.
כבר הוגד שהגוף, שהגוף, הוא אם כך או אם כך, רק בית חומר, נכון, אומנם כן הוא, אבל חומר כזה, כה נאה ומשובח, כבר כמעט לא מוצאים בימינו.
ולכן, בלכתך, מה יאמרו, פונדקית, רק החליפה היא את הקליפה הגופית, אך היתה זו קליפה שהספיקה, לאהוב ולחמוד, ולחלום חלומות, ולבכות ולצחוק ולחשוק ולנשוק, ואת זה היא בקושי הפסיקה...
ולכן אם יוצאים למרחק, למרחק, יש לזכור את שבחו של הגוף הפונדק...
שמפה לפעמים, כמסופר, שב אדם אל פונדק של עפר, ובשל כמה סיבות וטעמים, הוא משם לא חוזר לפעמים.
לפעמים, לפעמים, נמצאים אנו פה קצת ימים, נחפזים וטורחים והומים, ויוצאים בלי לחזור, לפעמים.
והלילה בהיר, והלילה מואר כתמיד, כי תמיד הוא אורחים מארח. ונדלקת עליו כמנורה ענקית, הלבנה המכונה גם, ירח.
עד הסוף מאירה, היא יפה ושמחה, ובסוף מדביקה היא מעין מסיכה, קצת זרה וקרה ומוזרת. מסכה נפלאה, חגיגית חגיגית, רק דוממת מדי, וחיוורת כסיד, או כאיזו תרכובת אחרת.
ולכן אם יוצאים, למרחק, למרחק, יש לזמר את שבחו של הגוף, הפונדק.
המכיל בערבוב ממוזג, עיצבון, ושמחה מלוא השק. כי שני אלה בתור תאומים, קיימים לעולם, לפעמים...
לפעמים, לפעמים, נמצאים אנו פה קצת ימים, נחפזים וטורחים והומים, ויוצאים בלי לחזור לפעמים...
לפעמים, לפעמים, נמצאים אנו פה קצת ימים, נחפזים ותוהים, והומים, ויוצאים... וחוזרים לפעמים.
