.png)
פעם מאד אהבתי חגים ונהניתי מכל המנהגים והמסורות. מזה כמה שנים אני מרגישה פחות חיבור אל החגים ויותר חיבור אל עונות השנה והשינויים שבטבע. בתקופה האחרונה מתבקשת לי מעין שלכת פנימית. אני מרגישה צורך להשיל ממני עול של דברים שכבר לא רלוונטיים לעונה הבאה שלי. לא בטוח שאני יודעת מה עומד לקרות בעונה הבאה, אבל יש דברים שאני יודעת שלא יהיו שם. בשביל לעשות באופן יזום את ה-שלכת הזאת, מה שקורה באופן ובתזמון המדוייק בטבע, אני נדרשת למבט רגיש וקשוב פנימה. להסתכל מה גורם לי לכיווץ פנימי כשאני חושבת עליו, ומה גורם לי להתרחבות ולסקרנות. בשלב הבא אני צריכה את האומץ לוותר ולהיפרד מהדברים המבקשים להיות מושלכים, גם אם זה אומר להיפרד מאנשים, מסגרות, פרוייקטים שיקרים לליבי. זה לא תמיד קל. מלבד אומץ זה מצריך ממני גם אמונה שמה שמתרוקן יתמלא מחדש בדברים מתאימים יותר. אני צריכה לגייס גם אורך רוח לשהות עם "האין" מבלי לדעת מתי ואיך הוא יהפוך ל"יש". לא תמיד קל. אני יוצאת אל הגינה שלי ורואה את הצמחים שקמלו ומתחתיהם מתגלים הנבטים של הזרעים שחיכו שם מהעונה הקודמת, וזה נוסך בי שלווה ושמחה.
אני כותבת את זה כאן כי יש בתהליך הזה מקבילות גם לעולמות הליווי הרוחני שאני פוגשת במפגשים שלי עם אנשים. במיוחד כשאדם מתמודד עם מחלה מסכנת חיים או בשלבי הזיקנה המאוחרים יש בפניו את האפשרות להיות כמו סתיו, ולהשיל מעליו, כמו שלכת, אמונות מגבילות, קשרים עם אנשים שלא משרתים אותו, העמדות פנים ומחוייבויות שמקשות עליו. לפעמים דווקא סוף החיים נותן לנו מעין אישור להיות יותר אותנטיים, יותר קשובים לעצמינו ולצרכים שלנו, ואת האפשרות לבחור אחרת. לעשות "שלכת פנימית" ולתת לדברים הבאים להתגלות. זו יכולה להיות מתנה. זה לא דבר קל. לפעמים יד תומכת, אוזן קשת ולב פתוח יכולים לסייע בעונה הזאת.