שיר הפונדקית- נתן אלתרמן בא הזמן, הנה כך, זה הסוף.
הנה כך, פונדקית,
מה עושים כאשר הוא מגיע?
מתקשטים, פונדקית, לפגישה חגיגית.
עם הסוף המחכה ללא ניע. קודם כל השיער, שילבין ויואר,
והעור שייבש רך וטוב כמו קש.
והפה שילהט כמו קרח,
ולזכור את כיבוי העיניים,
וקר שיהיה גם הדם,
איזה קור נהדר...
עוד פרטים יש, אך זהו, בערך. ולכן אם יוצאים
למרחק, למרחק,
יש לומר את שיבחו
של הגוף, הפונדק. שאחרי קצת שנים של סופה,
הוא יפה כמפולת יפה,
אך על אף חסרונות ופגמים,
אין אחר במקומו, לפעמים. לפעמים, לפעמים,
נמצאים אנו פה קצת ימים.
נחפזים וטורחים והומים,
ויוצאים בלי לחזור, לפעמים. כבר הוגד שהגוף, שהגוף,
הוא אם כך או אם כך,
רק בית חומר, נכון, אומנם כן הוא,
אבל חומר כזה, כה נאה ומשובח,
כבר כמעט לא מוצאים בימינו. ולכן, בלכתך, מה יאמרו, פונדקית,
רק החליפה היא את הקליפה הגופית,
אך היתה זו קליפה שהספיקה,
לאהוב ולחמוד, ולחלום חלומות,
ולבכות ולצחוק ולחשוק ולנשוק,
ואת זה היא בקושי הפסיקה... ולכן אם יוצאים
למרחק, למרחק,
יש לזכור את שבחו
של הגוף הפונדק... שמפה לפעמים, כמסופר,
שב אדם אל פונדק של עפר,
ובשל כמה סיבות וטעמים,
הוא משם לא חוזר לפעמים. לפעמים, לפעמים,
נמצאים אנו פה קצת ימים,
נחפזים וטורחים והומים,
ויוצאים בלי לחזור, לפעמים. והלילה בהיר, והלילה מואר כתמיד,
כי תמיד הוא אורחים מארח.
ונדלקת עליו כמנורה ענקית,
הלבנה המכונה גם, ירח. עד הסוף מאירה, היא יפה ושמחה,
ובסוף מדביקה היא מעין מסיכה,
קצת זרה וקרה ומוזרת.
מסכה נפלאה, חגיגית חגיגית,
רק דוממת מדי, וחיוורת כסיד,
או כאיזו תרכובת אחרת. ולכן אם יוצאים,
למרחק, למרחק,
יש לזמר את שבחו
של הגוף, הפונדק. המכיל בערבוב ממוזג,
עיצבון, ושמחה מלוא השק.
כי שני אלה בתור תאומים,
קיימים לעולם, לפעמים... לפעמים, לפעמים,
נמצאים אנו פה קצת ימים,
נחפזים וטורחים והומים,
ויוצאים בלי לחזור לפעמים... לפעמים, לפעמים,
נמצאים אנו פה קצת ימים,
נחפזים ותוהים, והומים,
ויוצאים... וחוזרים לפעמים.

כל אדם נולד עם נקודה בלתי משועבדת, חופשיה מציפייה ומחרטה, חפה משאיפה וממבוכה, נקייה מפחד ומדאגה, נקודת טבור של חסד שבה נגע בנו האל לראשונה. נקודת החסד הזאת היא מקור השלווה. הפסיכולוגים קוראים לה “נפש”, התיאולוגים קוראים לה “נשמה”, יונג קורא לה “מושב הלא-מודע”, מורי הדת ההינדית קוראים לה “אטמן”, הבודהיסטים קוראים לה”דהארמה”. רילקה קורא לה “פנימיות”, הסופים קוראים לה “קׂלב” וישו קורא לה “מרכז אהבתנו”. להכיר את הנקודה הפנימית הזאת פירושו לדעת מי אנחנו, לא על פי סממנים חיצוניים של זהות, לא על פי מקום העבודה שלנו או הבגד שאנחנו לובשים, ולא על פי אופן הפנייה החביב עלינו, אלא על ידי הרגשת מקומנו ביחס לנצח ומילויו. מדובר במטלה קשה וארוכה כאורך החיים, שכן להיעשות , פירושו הטבעי הוא חיפוי מתמיד של פני המקום שבו התחלנו ואילו להיות פירושו הטבעי הוא שחיקה מתמדת של מה שאינו מהותי. כל אחד מאיתנו חי בתוך המתח המתמשך הזה, הולך ומתכסה עוד ועוד כדי להיחשף שוב לאותה נקודה בלתי מושחתת של חסד הקיימת בתוכנו. טקסט פשוט ונפלא שכתב מארק ניפו, מתוך הספר המומלץ “חוכמה משולחן המטבח” של רחל נעמי רמן

מילים: מן המקורות לחן: בן ציון שנקר מזמור לדוד
ה’ רועי לא אחסר
בנאות דשא ירביצני
על מי מנוחות ינהלני” נפשי ישובב
ינחני במעגלי צדק
למען שמו” “גם כי אלך בגיא צלמוות
לא אירא רע
כי אתה עמדי” “שבטך ומשענתך
המה ינחמוני” “תערוך לפני שולחן
נגד צוררי
דשנת בשמן ראשי
כוסי רוויה” אך טוב וחסד
ירדפוני כל ימי חיי
ושבתי בבית ה’
לאורך ימים להאזנה לשיר לחץ כאן

הרצאת TED מעניינת ומרגשת של Lucy Kalanithi שמספרת באומץ, בפתיחות ובכנות נדיבה על מחלתו של בעלה, על החיים המשותפים, הבחירות שעשו, האהבה ולידת בת ועל מותו של בעלה ומה שנשאר איתה. הרצאה נוגעת ללב על האפשרות לבחור, על האומץ לשתף, לומר, להיעזר וגם על הכאב והסבל. לצפייה הקליקו כאן או על התמונה

ספרה של ד"ר אדית אגר יצא לאחרונה בתרגום לעברית ואני חושבת שהוא יכול להביא תועלת רבה למי שמתמודדים עם נושא כמו מחלה, איבוד יכולות ואובדן.
חלקו הראשון של הספר אינו קל לקריאה והוא פורש את סיפורה של הנערה, הרקדנית והמתעמלת אווה אגר, שבגיל 16, כשהיא בשיא פריחתה, מאוהבת ועתידה להתחרות במשחקים האולימפיים, נשלחת עם משפחתה לאושוויץ. היא מספרת על שהותה באושוויץ ובמחנות אחרים שהועברה אליהם, על צעדת המוות ועל החיילים האמריקאים שהצילו אותה, במרחק פסיעה ממוות. סיפורה ממשיך לאחר המלחמה. סיפור של התמודדות עם חזרה לחיים, עם גילוי כל מה שאבד, עם בושה והסתרה ועם יצירת משפחה חדשה משלה, בתחילה בהונגריה ואח"כ בארה"ב. הספר עוסק באפשרות שיש לכל אחד מאיתנו לבחור איך הוא מגיב לכל סיטואציה. האם הוא פועל מתוך שנאה או מתוך אהבה? מתוך סליחה או מתוך טינה ונקמה? ישנם כמה משפטים שנשארו איתי מן הספר הזה. הראשון, משפט שאמרה לעצמה כנראה בכל יום במחנה ההשמדה - "אם אשרוד היום, מחר אהיה חופשייה" השני, משפט שאמרה לה אימה ברכבת בדרך לאושוויץ, ועזר לה להחזיק מעמד בכל הקשיים (לא מתחייבת על הניסוח המדוייק כאן) - "אנחנו לא יודעים לאן אנחנו הולכים, אנחנו לא יודעים מה הולך לקרות, אבל אף אחד לא יוכל לקחת ממך מה ששמת בתודעה שלך" והמשפט השלישי, שאני משתדלת להזכיר לעצמי ולשאול בכל פעם שממש קשה לי - "מה האהבה מבקשת ממני היום?" שלושתם כמובן נשמעים טוב יותר באנגלית, ויש עוד כמה משפטים ומסרים ממש מועילים, אבל בשביל זה תצטרכו לקרוא את הספר :) הספר קיים גם בגרסת שמע, באפליקציות של ספרי אודיו ומי שרוצה לקרוא עוד משפטים טובים של אדית אגר, שיציץ באתר שלה https://dreditheger.com/resources/ יש שם גם קטעי וידאו נהדרים שלה מדברת. מומלץ בחום.

בתקופה שבה מדברים על בחינה מחדש של מודלים ותבניות, נכון אולי לבחון גם את סגנון המגורים שלנו. בערים ברחבי העולם יוצרים וריאציות של מגורים משותפים, בצורה המעודדת חיסכון בחלל ותוך כדי כך מאפשרת שמירה על פרטיות לצד מידה של שיתוף וקהילתיות. הגיוני. אז במסגרת שבירה של מוסכמות, הנה מסר של 7 דקות של מישהו שבחר בחירה לא שגרתית ופתיחת ביתו לאורחים בסוף החיים דווקא כחלק מדרך חיים. התוצאה היא חסד גדול ומרגש.

סרט עדין, מרגש ויפהפה המציג את סטיבן ג’נקינס, ראש צוות טיפול פליאטיבי בבי”ח הר סיני בטורנטו
סטיבן, איש נדיר שחי בחיבור מיוחד עם הטבע המרהיב של נובה -סקוטיה פוגש אנשים החולים במחלות סופניות ואת בני משפחותיהם. הוא מספר על המבט זרוע האימה והחרדה מפני המוות, גם כשהאנשים אינם סובלים כלל מכאב פיסי. משימתו בחיים היא לשנות את הדרך שבה אנו מתים ולהפוך את התהליך מהתנגדות והכחשה לחלק בלתי נפרד מהחיים לצפייה ישירה בסרט המלא לחצו כאן לצפייה בטריילר קצר לחצו כאן

שלום חנוך
מילים: נתן זך
לחן: שלום חנוך האדם עץ השדה
כמו האדם גם העץ צומח
כמו העץ האדם נגדע
ואני לא יודע
איפה הייתי ואיפה אהיה
כמו עץ השדה כי האדם עץ השדה
כמו העץ הוא שואף למעלה
כמו האדם הוא נשרף באש
ואני לא יודע
איפה הייתי ואיפה אהיה
כמו עץ השדה אהבתי וגם שנאתי
טעמתי מזה ומזה
קברו אותי בחלקה של עפר
ומר לי, מר לי בפה
כמו עץ השדה כי האדם עץ השדה
כמו העץ הוא צמא למים
כמו האדם הוא נשאר צמא
ואני לא יודע
איפה הייתי ואיפה אהיה
כמו עץ השדה אהבתי וגם שנאתי
טעמתי מזה ומזה
קברו אותי בחלקה של עפר
ומר לי, מר לי בפה
כמו עץ השדה.
כמו עץ השדה. כי האדם עץ השדה.
כי האדם עץ השדה.
עץ השדה. לצפייה בשיר לחצו כאן

כנראה שכולנו היינו יכולים להיות יותר חומלים כלפי עצמנו, פחות קשים וביקורתיים כלפי מי שאנחנו, מי שאנחנו לא, מה שהשגנו, ועוד ועוד תחום המחקר והפעילות של החמלה העצמית הוא תחום שנמצא בפריחה בשנים האחרונות, ולא בכדי. אנחנו זקוקים לו מאד כדי לרפא את עצמנו ואת הסובבים אותנו. החוקרת קריסטין נף היא מהחלוצות והבכירות בתחום, ולמי שמתענין, כדאי מאד לבקר באתר שלה ולשמוע את הרצאת הטד הנפלאה שלה. ולמי שרוצה לתרגל קצת, הנה ההנחיות שלה, בתרגום חופשי שלי לפיתוח מנטרה אישית של חמלה עצמית פיתוח מנטרה אישית לחמלה עצמית מנטרה של חמלה עצמית היא סט של אימרות שאנחנו זוכרות ואומרות אותן לעצמנו בשקט בזמן שאנחנו רוצות להעניק לעצמנו חמלה. הן הכי שימושיות בלב ליבו של רגע שבו רגשות עזים של מצוקה מתעוררים. האימרות שאני בד"כ משתמשת בהן הן: זהו רגע של סבל סבל הוא חלק מהחיים הלוואי ואהיה אדיבה אל עצמי ברגע זה. הלוואי ואתן לעצמי את החמלה שאני זקוקה לה ייתכן והאמרות האלה מתאימות גם לך, אבל שווה להתנסות איתן ולראות אם יש כאלה שיתאימו לך יותר טוב. מה שחשוב הוא שכל שלושת ההיבטים של חמלה עצמית יהיו נוכחים ולא משנה מהן המילים המדויקות. החלק הראשון "זה רגע של סבל" מיועד להביא קשיבות לעובדה שאת כרגע בכאב/סבל. אמרות נוספות אפשרויות לחלק זה הן: "קשה לי מאד כרגע", "זה קשה מאד", "כואב לי להרגיש את זה כרגע" וכיו"ב. החלק השני "סבל הוא חלק מהחיים" מיועד להזכיר לך שאי-שלמות היא חלק מהנסיון האנושי המשותף. אמרות אפשריות נוספות לחלק זה הן: "כולם מרגישים כך לעתים", "הרבה אנשים אחרים כנראה מרגישים כך" וכיו"ב. האמרה השלישית "הלוואי ואהיה אדיבה כלפי עצמי ברגע זה" מיועדת לעזור לך להביא דאגה חומלת כלפי עצמך ברגע זה. אפשרויות נוספות לחלק הזה הן: "אני מצטערת שעובר עליך משהו קשה יקירתי", "מסכנונת, זה יהיה בסדר", "דעי שאני כאן בשבילך ואיכפת לי ממך" וכיו"ב האמרה האחרונה "הלוואי ואתן לעצמי את החמלה שאני זקוקה לה" מחזקת את הכוונה להיות בחמלה עצמית. אפשרויות נוספות לחלק זה הן: "אני ראויה לקבל חמלה עצמית", אני צריכה לנהוג בעצמי ברכות חומלת" וכיו"ב. מצאי את ארבע האמרות שהכי מתאימות לך וחזרי עליהן שוב ושוב עד שתדעי אותן בעל פה. ואז, בפעם הבאה שאת שופטת את עצמך או שיש לך התנסות לא נעימה, חזרי על האמרות הללו בשקט לעצמך. זהו כלי שימושי לסייע בהרגעת מצב הנפשי לא מאוזן או טרוד. **תרגום חופשי שלי להנחיות של קריסטין נף Developing Your Own Self-Compassion Mantra

כתבה יפה, כנה ואפילו קצת אמיצה שמעבירה את סיפוריהם של ארבעה אנשים המשתפים בכנות ובהומור את חוויית סוף החיים שלהם. אולי תופתעו לראות כמה אהבה, הודיה וטוב יש שם. לקריאה היכנסו לכאן

ספרים
אני קוראת הרבה ספרים שקשורים מבחינתי למושג "חיים" (למרות שלא פעם גם המוות נוכח שם). העיסוק שלי בשאלת ערך החיים, טעם החיים, משמעות החיים הולך ומעמיק.
מאחר ואני אשה שאוהבת לחלוק, החלטתי לשתף בספרים שקראתי ואהבתי. אולי גם אתם תאהבו.
השבוע סיימתי את הספר שכתבה שמחה יעל פזואלו, "למקרה שלא אהיה בסביבה".
הספר הוא אסופה מיומניה של שמחה יעל, שחלתה בסרטן שד, אבל הוא עוסק יותר בתהליך הפנימי והרוחני שעברה יעל במהלך שנותיה עם המחלה, מאשר בתיאורי המחלה עצמה.
במהלך קריאת הספר שמתי לב להשוואות שעשיתי בינה לביני לגבי הבנות ותפיסות מסוימות, החלטות ובחירות מסוימות, ושמתי לב, במלוא הענווה, שעד למחצית הספר בערך לא הבנתי מה הענין הגדול שעשו מהאשה הזאת ומהסיפור שלה. בכל זאת נמשכתי להמשיך ולקרוא. יש רגע בספר שבו בעיני התהפכו היוצרות והחל תהליך מרתק של התמסרות לרעיון שאני יכולה לעשות את הטוב ביותר שאני יכולה, אבל אין לי שום שליטה על התוצאה, ואפילו אין לי ציפייה שמה שאני עושה ישפיע על התוצאה, אלא על הדרך. על החיים שישנם בהווה.
המעבר הזה, הרך והעדין, לא קורה כתוצאה מאירוע מסויים, אלא נראה כמו תוצאה של תהליך ארוך שהבשיל. מצאתי את התהליך הזה מרתק ומרגש מאד.
דבר נוסף שאהבתי בספר הוא התמיכה הגדולה של המדיטציה בדרכה של יעל. ההבנה שהתרגול לובש פנים רבות. שכדאי להתמסר לו כי יש בו תועלת רבה, אבל לא להיות בייסורים בתקופות שלא נמצאו הכוחות לשבת ולמדוט. להבין שהתרגול הופך להרבה יותר מאשר הזמן שבו יושבים בשקט על כרית והוא מצוי בנסיעת אופניים על הטיילת, בבישול ובקיפול כביסה ובעוד רגעים יומיומיים רבים. כמה יפה.
גם כעת, כמה ימים לאחר שסיימתי את הקריאה אני מרגישה שהמילים של יעל מהדהדות בי. המילה "רכות" עולה בי חזק. כמה טוב עשתה לה הרכות, וכמה קשה היא היתה עם עצמה לאורך חייה. כמה אנחנו קשים קשים עם עצמנו וכמה היינו יכולים להרוויח לו היינו מאפשרים לעצמנו יותר להתרווח אחורה בשקט וברכות.
לאורך כל הקריאה חשבתי על רני, בן הזוג של יעל, שנמצא אבל לא לעומק בתוך הסיפור. חשבתי כמה אומץ ואהבה היו בו להישאר ולאפשר ליעל את התהליך שעברה, את הבחירות שבחרה. כמה קשה להאמין ולבטוח. כמה חסד העניק לה באהבה שהיא מתארת כ"מקיימת ולא מבטיחה".
איך התאפקתי לא לדפדף לסוף הספר ולראות איך נפרדה יעל מהעולם הזה.
ואיך שמחתי שבחרו להביא גם חלקים מיומנו ומחוויותיו של רני בסוף הספר. מרתק לקרוא את הכנות שלו ולרגעים להרגיש כאורחת בבית שלהם.
בקיצור, אם הגעתם עד לכאן, אני ממליצה מאד לקרוא את הספר. ספר לחיים. לאהבה. לבחירה.

הרצאה מרתקת של ג’יל בולטי – טיילור, חוקרת מוח שחוותה שבץ מוחי ומספרת באופן ציורי ויפה על החוויה המודעת שעברה תוך כדי, ועל השיקום שעברה במשך 8 שנים לצפייה ישירה עם כתוביות בעברית לחצו כאן במסגרת הרצאות של “טד”. משך ההרצאה 18 דקות

The Avowal by Denise Levertov As swimmers dare
to lie face to the sky
and water bears them,
as hawks rest upon air
and air sustains them,
so would I learn to attain
freefall, and float
into Creator Spirit’s deep embrace,
knowing no effort earns
that all-surrounding grace.

ריכזתי עבורכם רשימה של ספרים שעוסקים בפרידה, במוות ובאבל. הם מיועדים לגילאים שונים, את חלקם קראתי ואת חלקם עוד לא. מוזמנים לבדוק מה מתאים לכם, לתקופה ולגילאי הילדים לאן עפים הסבאים / דניאלה כרמי סבא מוריס ואני / מירי חנוך סרטן יש (לא) רק בים / סינטיה קנטורוביץ' סבא של ליאור מת/ שולה מודן אורה / מיריק שניר עיני נמר / ג'ודי בלום ילדי האזעקות / אלינור מורדאונט סיפור מהחיים / אלונה פרנקל מר אל כאן אנה / פין אמא חולה / עדנה רזי סבא טס בחללית / שוש כרמלי העלמה נה והבור / יונית ורבר שוורץ הבית של איתי / אורנה טל הפתעות של שוקולד / מירה קופר מרק שבור / ג'ני ולנטיין הבקבוק והלב / אוליבר ג'פרס אז מה זה אלוהים / גיל דלסקי בוריס הקשוח / מם פוקס מולי החתול שהיה לי / מגי סמית הכוכב של סבתא / יובל אטד לפעמים עצב מגיע בהפתעה / אוה אילנד סבא גדי קופץ לביקור / רוית לירון השאלה הגדולה / וולף ארלברוך שלוש השאלות / ג'ון ג'יי מות' אנני וסבתה הבאה בימים / מ. מיילס פרדי העלה / ליאו בוסקגליאה

הרצאה קצרה של “טד”  מאת סמואל כהן, חוקר באוניברסיטת קיימברידג’ על פריצת דרך במחקר מחלת האלצהיימר, מחלה שלדבריו אינה גנטית לרוב, וכל מי שמחזיק במוח הוא בקבוצת הסיכון לחלות בה. כיום יש כ 40 מיליון אנשים החולים במחלה ברחבי העולם והמספרים צפויים לזנק בשנים הקרובות. צפו בהרצאה קצרה ומעניינת על אחת המחלות המסתוריות והמטרידות הקיימות היום למעבר להרצאה הקליקו כאן

הרצאת "טד" מעניינת של בחור צעיר ש"פגש" במחלת הסרטן בשיא חייו ומה הוא למד ממנה.
ספוילר קטן - זה גרם לו להחליט להתמודד בתריאטלון, והוא עשה את זה! המשוואה המסקרנת של mind over matter (תודעה מול גוף, אם תרצו) מסקרנת בעיני מאד, וזוכה לאינספור חיזוקים וסיפורים על אנשים שהצליחו בעזרת עבודה תודעתית להתגבר על מכשולים של הגוף.
זה מעודד מאד ונוסך תקווה עבור הרבה אנשים, אבל חשוב לא פחות בעיני להבין שהגוף האנושי הוא מסתורין אחד ענק ואין תשובות מוחלטות. לכן אדם שלא "הצליח לנצח את המחלה" בהחלט לא נכשל או הובס. המחלה לא "הכריעה אותו" בעיני, כמו שנהוג לומר בחדשות כשמדווחים על מותו של מפורסם זה או אחר ממחלה. זה פשוט קרה. כמו החלמה גם מוות הוא תוצאה.
אז מה אני בעצם באה לומר כאן? שישנן אפשרויות. דברים קורים. ניתן להשתמש בכלי הנפלא הזה של התודעה האנושית, ואני אוהבת להיות שותפה בתהליכים כאלה כשאני מלווה אנשים, במידה שזה מתאים להם. הצד השני של אותו המסתורין הוא שלעתים אין הטבה ומשקל ה"כישלון" הזה יכול להיות אדיר ומכביד, והלוואי שניתן יהיה לעזור להסיר את האשמה, האחריות ותחושת הכישלון ואולי אפילו לעצור, להתבונן ולהודות על הטוב שכן ישנו.
תמיד יש על מה להודות. ועל זה בקרוב, בפוסט אחר. הרצאה אופטימית. כדאי לכם לראות.

נורית גלרון
מילים: נתן זך
לחן: אילן וירצברג כולנו זקוקים לחסד,
כולנו זקוקים למגע.
לרכוש חום לא בכסף,
לרכוש מתוך מגע.
לתת בלי לרצות לקחת
ולא מתוך הרגל. כמו שמש שזורחת,
כמו צל אשר נופל.
בואי ואראה לך מקום
שבו עוד אפשר לנשום. כולנו רוצים לתת
רק מעטים יודעים איך.
צריך ללמוד כעת
שהאושר לא מחייך,
שמה שניתן אי פעם
לא ילקח לעולם. שיש לכל זה טעם,
גם כשהטעם תם…
בואי ואראה לך מקום
שבו עוד מאיר אור יום. כולנו רוצים לאהוב,
כולנו רוצים לשמוח.
כדי שיהיה לנו טוב,
שיהיה לנו כח. כמו שמש שזורחת… להאזנה לשיר לחצו כאן

אט אט דועך
מי שלא נוסע
מי שלא קורא
מי שלא שומע מוסיקה
מי שלא מוצא את החן בתוך עצמו
אט אט דועך
זה שהורס את האהבה לעצמו
זה שדוחה עזרה מושטת
אט אט דועך זה המשועבד להרגליו
החוזר יום יום לאותם המסלולים
אט אט דועך
זה שלא מחליף את המותג
שלא מחליף את צבע הלבוש
שלא משוחח עם מי שהוא לא מכיר
אט אט דועך
זה שמתחמק ממערבולת החושים
המונע מעצמו תשוקות
המחזירות את ברק העיניים
ומשקמות את הלב ההרוס
אט אט דועך
זה שלא מסובב את ההגה
כאשר הוא לא מאושר …
מעבודתו, ממעשיו, מאהבתו
אט אט דועך
זה שלא מסכן את הוודאי
או הלא ודאי
בכדי ללכת אחרי חלום
אט אט דועך
זה שלא מרשה לעצמו
אפילו פעם בחיים
לברוח מהעצות הנבונות
חייה היום
סכן היום
עשה היום
עשה מיד
אל תסכים לדעוך לאט
הסר את המכשולים
אל תסרב לאושר

What is this life if, full of care,
We have no time to stand and stare.
No time to stand beneath the boughs
And stare as long as sheep or cows.
No time to see, when woods we pass,
Where squirrels hide their nuts in grass.
No time to see, in broad daylight,
Streams full of stars, like skies at night.
No time to turn at Beauty’s glance,
And watch her feet, how they can dance.
No time to wait till her mouth can
Enrich that smile her eyes began.
A poor life this if, full of care,
We have no time to stand and stare. http://www.davidpbrown.co.uk/poetry/william-henry-davies.html