מתוך הספר הנהדר “חוכמה משולחן המטבח” של רחל נעמי רמן

כל אדם נולד עם נקודה בלתי משועבדת, חופשיה מציפייה ומחרטה, חפה משאיפה וממבוכה, נקייה מפחד ומדאגה, נקודת טבור של חסד שבה נגע בנו האל לראשונה. נקודת החסד הזאת היא מקור השלווה. הפסיכולוגים קוראים לה “נפש”, התיאולוגים קוראים לה “נשמה”, יונג קורא לה “מושב הלא-מודע”, מורי הדת ההינדית קוראים לה “אטמן”, הבודהיסטים קוראים לה”דהארמה”. רילקה קורא לה “פנימיות”, הסופים קוראים לה “קׂלב” וישו קורא לה “מרכז אהבתנו”.

להכיר את הנקודה הפנימית הזאת פירושו לדעת מי אנחנו, לא על פי סממנים חיצוניים של זהות, לא על פי מקום העבודה שלנו או הבגד שאנחנו לובשים, ולא על פי אופן הפנייה החביב עלינו, אלא על ידי הרגשת מקומנו ביחס לנצח ומילויו. מדובר במטלה קשה וארוכה כאורך החיים, שכן להיעשות, פירושו הטבעי הוא חיפוי מתמיד של פני המקום שבו התחלנו ואילו להיות פירושו הטבעי הוא שחיקה מתמדת של מה שאינו מהותי. כל אחד מאיתנו חי בתוך המתח המתמשך הזה, הולך ומתכסה עוד ועוד כדי להיחשף שוב לאותה נקודה בלתי מושחתת של חסד הקיימת בתוכנו.

טקסט פשוט ונפלא שכתב מארק ניפו, מתוך הספר המומלץ “חוכמה משולחן המטבח” של רחל נעמי רמן