המוות לפעמים גם משחרר

בשנה האחרונה אני מלווה אנשים שאיבדו בן משפחה כתוצאה ממוות פתאומי (תאונת דרכים, רצח או התאבדות) דרך תכנית של משרד הרווחה המופעלת ע"י "מרכז אלה".

תהליך הליווי מהסוג הזה היה חדש לי ושונה, משום שעד אז פגשתי אנשים בשלב ה"לפני" שהוא די שונה משלב ה"אחרי".

שמתי לב לכמה דברים שמשותפים לנשים שזכיתי ללוות והם מעניינים בעיני. אני רוצה לתת להם פה מקום.

מוות של בן משפחה קרוב, לצד העצב וכל קשת הרגשות הקשים, יכול לפעמים להיות משחרר. להרגיש שחרור כתוצאה ממוות של מישהו, זו לרוב הרגשה לא נעימה שקשה להודות בה, אבל כשמתבוננים על זה בלי השיפוט ואי הנעימות, זה דווקא מאד הגיוני. אנחנו סוחבים איתנו שנים איזו זהות שקשורה למי שאנחנו לעומת, או אל מול אדם אחר, למשל הורה. זהות שמאד קשה לשנות אותה, להתפתח ממנה, או להתנתק ממנה. לפעמים אנחנו סוחבים פגיעות משמעותיות מהורים או בני משפחה, שכמובן לא נעשו בכוונה לפגוע, אבל בפועל פגעו. אנחנו סוחבים דימוי מסויים של איך בני המשפחה שלי רואים אותי ומה ה"תפקיד" שלי במשפחה, תפקיד שלרוב לא באמת בחרתי. אנחנו סוחבים לעתים מאבקי כוחות וצורך להוכיח את עצמנו. אנחנו סוחבים רצון שיראו אותנו כפי שאנחנו באמת, בלי שיפוט, בלי ציפיות ואכזבות, בלי השוואה לאחים אחרים. אנחנו יכולים לחיות חיים שלמים עם המשאות הכבדים האלה, ואז פתאום ביום אחד, מת הורה ופתאום מתמוטט לו כל מגדל הקלפים העצום הזה. אין מול מי להתנגח. אין למי להוכיח. אין על מי לכעוס יותר. אנחנו נשארים עם בליל רגשות שקשה להכיל, שקשה לתת להם שמות לפעמים. משהו שנע בתווך שבין אכזבה, כעס, אובדן משמעות, בלבול.

כל התהליך הזה הוא טבעי ונורמלי אבל יכול להיות מאד מטלטל ולגרום לתחושה של בדידות, ואפילו שאולי משהו בי לא בסדר.

לכן אני רואה חשיבות גדולה כל כך במתן ליווי למי שבוחר בכך, בהתמודדות עם תהליכי האבל. אני מרגישה שבתהליכי אבל סטנדרטיים, שאנשים עוברים לבדם באופן טבעי, יש ערך רב לליווי רוחני, ואין באמת צורך לקפוץ לטיפול פסיכולוגי. האפשרות לעבור דרך כל הקושי, הבלבול ומציאת המשמעות עם ליווי של איש רוח מתבקשת באופן טבעי בעיני.

אני שמחה שגוף רשמי של המדינה ראה לראשונה את הערך שבמתן שירות כזה לכל אזרח.ית במדינה ומתפללת שהשירות יורחב גם לסוגי אובדן נוספים. תודה לאילן שריף ממשרד הרווחה על החזון והביצוע.