הצילו את המציל

לפני מספר חודשים הוזמנתי להיפגש עם משפחה מיוחדת, שכמו במשפחות רבות, גם שם התגלו זרמים תת קרקעיים שלא ניתן היה לראות מבחוץ.

נקראתי לסייע לאם המשפחה, אשה מבוגרת, שעמדה להיפרד מהעולם עם סרטן שאינו בר ריפוי. האם היתה ברורה מאד ברצונה שלא לקבל יותר טיפולים מאריכי חיים, ולסיים את חייה בביתה.

סביבה היו שלושת ילדיה הבוגרים, כל אחד ומערכת היחסים הייחודית שלו עם אמו. כולם תומכים מאד, מכבדים את הבחירה שלה, על אף הקושי הכרוך בפרידה.

הסברתי להם קצת מה התהליך הצפוי, עניתי על שאלות בנושאים שהדאיגו אותם והייתי זמינה עבורם יחד ולחוד, כל אחד במסע הפרידה שלו.



האם, כך נאמר לי מראש, הסכימה לפגוש אותי אך ילדיה לא היו בטוחים כמה היא תשתף פעולה.

הפיל הגדול שעמד לו בחדר, או שאולי היו שם בעצם שניים, היו בנה הבכור שנהרג במהלך השירות הצבאי לפני שנים רבות, והבעל שנפטר אף הוא לפני מספר שנים.

הבן השני, נקרא לו גדעון, שהיה אף הוא בשירות צבאי בזמן מותו של אחיו, לקח על עצמו, כנראה שלא מבחירה או ביודעין, לטפל במשפחה השבורה. מאותה הנקודה חלוקת התפקידים בבית השתנתה.

ושוב, כמו במשפחות רבות, ובטח באותן השנים, הדברים לא היו ממש מדוברים וכל אחד התמודד עם כאבו וצערו בדרכו ובהרבה שתיקה. עם השנים נצבר הרבה בבטן.

בעידודה העדין והרגיש של אשתו של גדעון דיברנו על התפקיד שלקח על עצמו, על המחיר ששילם ועל האדם שגדל להיות.

עלו רגשות של תסכול וכעס על ההורים, איך נתנו לו לקחת את כל המשפחה על הגב, איך היה צריך להרים את אמו השבורה מהרצפה, איך האב נסוג אל שתיקתו, איך הקהילה שסביבם לא היתה מספיק קשובה ומחוברת, איך ציפו ממנו תמיד להיות שם עבורם. איך בעצם הפך להיות מציל.

מאחר וידענו כי לפנינו עומד זמן קצר ותוך כוונה לנצל אותו בצורה הטובה יותר, ניגשנו "לעבודה" ופתחנו מרחב שיחה מכיל ולא שיפוטי לכולם. במהלך כמה ימים ומספר פגישות צפופות העלינו את נושאים שונים מהנושאים שהועלו ע"י בני המשפחה, ובין הנושאים הללו עלה גם הקשר בין גדעון לבין אמו.

זו היתה שיחה עוצרת נשימה - היא, הוא ואני. אני שואלת והיא עונה, הוא יושב מולה ומאזין. היא מדברת אלי אבל מדברת עליו, והוא יושב ומאזין. דברים שלא נאמרו מעולם, הבעת צער וחרטה על כל מה שקרה ועל מה שלא קרה. המון הודיה והכרת תודה. המון שבחים והכרה בכל הטוב שהיא תמיד ראתה בו ולא תמיד אמרה. הכרה במקומות ובחשיבותו כעוגן של המשפחה. היא מדברת עליו, מביטה אלי, והוא יושב ומאזין. זה היה מחשמל וכל כך חד ומדוייק, כמו להרגיש מחוץ לזמן.

בסוף השיחה גם הוא פנה אליה בדברים ואמר את אשר על ליבו. הודה לה וביקש סליחה.

כשיצאנו החוצה הוא פנה אלי ואמר שהוא מבין פתאום איך מסלול חייו נבנה ככה שהוא תמיד המציל. כל מקום עבודה שהוא מגיע אליו, ובהזדמנויות חברתיות אחרות, הוא תמיד נכנס למקום שנמצא בקשיים או אפילו על סף קריסה ולא לאט, בשתי ידיו משקם אותו ובונה בו מבנה חזק ויציב.

חייכתי לעצמי אחרי ששמעתי את התובנה היפה הזאת. אלה בדיוק הרגעים שנשארים איתי בלב גם אחרי שאני נפרדת ממשפחה. ואז אמרתי, שאם זה מה שהדרך הובילה אותו אליו, יש לו בנקודת הזמן הזאת אפשרות להחליט אם הדרך הזאת עדיין מתאימה לו, או שהוא בוחר לשים לרגע בצד את תפקיד המציל ולבחור לעצמו תפקיד חדש שמתאים יותר להיום ולעתיד שהוא בוחר לעצמו.


האם נפטרה מספר ימים לאחר מכן, בדיוק כפי שביקשה, בביתה, עם משפחתה סביבה, מטופלת ועטופה בחום ואהבה.


3 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול