הקצב האיטי של נשים זקנות

גילוי: אני מ א ד אוהבת ללוות נשים זקנות.

האשה הראשונה שליוויתי היתה בת 92, הספקנו להיפגש שלוש פעמים ואז היא נפטרה, בדיוק ביום שגיליתי שאני בהריון עם בני הבכור. שמור לה מקום מיוחד אצלי בלב.

מאז יצא לי ללוות נשים זקנות רבות. כן, אני אוהבת לקרוא להן זקנות. לא קשישות, לא מבוגרות ולא אף שם אחר. זקנה זה יפה בעיני. הן הרוויחו את זה בעמל.

אחד הדברים שאני הכי אוהבת , הוא הקצב הכל כך שונה במפגשים האלה. קצב איטי, מתמסר, בלי הצורך להספיק, להרשים מישהו או להיות אחרות ממי שהן כרגע. זה כל כך שונה מהקצב שאני חיה בו ולכן הופך את זה למשהו נעים במיוחד.

הם תמיד מאד חכמות בעיני, מלאות נסיון חיים, רובן לא נולדו בארץ ויש להם תמיד סיפורים מטורפים על ילדותן ועלייתן ארצה.

חביבים עלי במיוחד הסיפורים איך הכירו את בני זוגן.

דבר נוסף שמאפייין נשים זקנות, הוא שהן לאט לאט כבר לא ממש זוכרות. "הראש כבר לא עובד כמו פעם" הן אומרות לי בחיוך. רובן חיות עם זה די בשלום, באופן מפתיע, מעטות מעורערות מכך לחלוטין.

כשהראש כבר לא עובד, ולאט לאט נגמרות המילים אני אוהבת לשבת ולצייר איתן ציור משותף. פעם היא ופעם אני, ובכל פעם מתהווה לו משהו אחר בריקוד המשותף והשקט הזה.

אני לא נבהלת או נבוכה מהשקט. טוב לי לשבת בשתיקה ולצייר איתן, וכשמתחיל להיווצר שם משהו, תמיד מתעגל איזה חיוך, קצת כמו של ילדה, "הנה אמא, תראי מה ציירתי". וזה רגע של קסם וחסד מופלא עבורי.

אני חולקת איתכן רגע קסום אחד כזה מהיום