יום בריאות הנפש

בחודש מרץ השנה החלטתי להקשיב לגוף שלי, שהיה מכווץ וכואב, ובחרתי להעניק לעצמי פעם בשבוע יום טיול.

הרגשתי איך הגוף, הנשמה והרוח שלי זקוקים לפסק זמן ולחיבור לטבע.

קראתי לזה "יום בריאות הנפש" ואצלי בריאות הנפש נשענת ברובה על שתי רגליים - טבע ופחמימות.

במקרה או שלא, בדיוק נתקלתי בפרסום על מאפייה שלא הכרתי, ממש על הדרך לכיוון צפון, וכך נולדו להם ארבעה ימי טיול מופלאים ומזינים (טבע ירוק, ומאפים טעימים), בהם התחברתי שוב לחלקים בתוכי.

באומץ וברעד קל, החלטתי לשתף במילים שעלו מתוכי כשישבתי ברגליים יחפות על שפת נחל תבור המפכה.

"אני יושבת על שפת הנחל.

הנהר של הקיום,

של הרעיונות,

של החיים,

של העצב והשמחה.

והנהר לא יכול לזרום ללא האדמה שלידו,

שמאפשרת את הביטוי וההעמקה והאחיזה של השטף הזה,

כדי שלא ימשיך הלאה,

אלא יתקרקע ויתמרכז.

מעלי עננים זזים,

וגם אותם אני מרגישה בתוכי

פעם הייתי מסתכלת על עננים זזים,

על התנועות,

על הצורות.

שכחתי להאט,

כל כך הרבה שנים,

שכחתי להאט.

אני רוצה להיות כמו עיקול בנחל שמאפשר לזרימה לעבור דרכו,

לקבל תפנית,

ואולי משם להמשיך,

במורד הערוץ,

להשקות את הצמחיה שמסביבו ולאפשר את הפריחה,

להרוות את הצמא של בעלי החיים שנמצאים שם

אני רוצה להיות בחיבור שבין האדמה והמים.

בין ההשראה וההגשמה.

לא לפחד ללכת יחפה.

לא לפחד ללכת לאט.

לא לפחד להיפצע.

לא לדאוג מהעליה שבסוף.

לפקוח עיניים ולהרים ראש

ולהנות מכל הירוק ומכל מה שיש למקום להציע.

אני מודה על הזכות להיות בחוץ ביום יפה כזה.

כשהכל סביבי ירוק ופורח.

להיות לבד עם עצמי.

לאפשר לעצמי את המנוחה הזאת,

את ההתחזקות הזאת.

תודה.

אני מזמינה את מי שהמילים האלה נוגעות בהם ומרגישים כמו נחל שמבקש גדות להיתמך בהן, ליצור איתי קשר ולהזמין אותי ללוות אתכם.ן במסע.

בתמונה אני במעין החם עין ג'ונס, ביום גשום ואפרורי. כשיצאתי אותו הבוקר לדרך בלי תכנית טיול ברורה ועם ידיעה שהולך לרדת גשם.