ילדה עם גשם בעיניים

"ילדה עם גשם בעיניים" הוא שם הסרט ששודר לא מזמן על דבורה עומר, אולי סופרת הילדים האהובה עלי ביותר, שספריה הרגישים ליוו אותי בכל שנות ההתבגרות שלי. אהבתי את השם והזדהיתי מאדה עם התופעה. גם אני הייתי, ועודני, ילדה עם גשם בעיניים. בתור ילדה זה הרגיש כעונש לא קל. ילדה רגישה לעולם, שדמעות פורצות מעיניה בתדירות די גבוהה, ובלי שום יכולת לעצור אותן. כמתבגרת, נדמה לי שהן זלגו קצת פחות. לא יודעת, אולי הזכרון מטעה, או שפשוט ההתמודדויות האחרות האפילו על הדמעות. מהצבא והלאה זכור לי היטב שהבנתי שאין לי שום דרך לעצור אותן, אבל עדיין התמודדתי עם אי הנוחות הרבה שהדמעות שלי גרמו לאנשים שסביבי, שלא ידעו איך להתנהג אל מול זה. למדתי פשוט להתריע לפני שהן פורצות, וכך התמתנה קצת אי הנוחות של הסובבים אותי. היו גם שנים שלמדתי לנצל אותן לטובתי, ולמדתי את הכוח של דמעות מול גברים. מבוגרים בעיקר. וכך הצלחתי לקבל אישור כיבוי אש, משרד הבריאות ומשטרה (!!!) לאירועי חוצות שהפקתי לפסטיבל סרטי הקולנוע של אוניברסיטת תל אביב, אי אז.. משימה כמעט בלתי אפשרית. בשנים האחרונות הבנתי את גודל המתנה שקיבלתי והפסקתי להתבייש. להפך, אני גאה בדמעות ובתדירות הגבוהה של הגשמים שלי, ואפילו שקלתי לפתוח עסק קטן שבו אתן "שירותי בכי" לאנשים שלא מצליחים לבכות. קצת כמו שבעבר היו כותבי מכתבים ששירתו אנאלפבתים. הבכי מנקה, משחרר, מחבר אל הרגש. הוא מרגיש לי כמו פעולה כמעט רדיקלית של אומץ וחיבור לאמת פנימית, ולפעמים הוא גם משפיע לטובה על מי שעדים לו, בהנחה והם אינם חשים אי נוחות רבה מדי לעומתו. אני כותבת את כל זה כדי לתת מקום מכיל ומכבד למשהו ששנים רבות ניסיתי להתנתק ממנו, והיום אני כל כך מודה לו, ומאחלת לכל מי שסביבי שיזכו במתנה הזאת. זה שסתום הויסות הטבעי שנולדנו איתו. הלוואי וכולם ילמדו להשתמש בו ולהנות ממנו.


בתמונה אני בגשם של ממש



3 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול