לבדי במסעדה

להיות נוכחת ברגע. כמה זה קשה. כל כך התרגלתי לקצב המהיר של החיים שלי ול-לא להיות לבד לרגע, שכן תמיד אפשר לשלוף את הפלאפון ולהעביר כמה רגעים של לא-לבד בבהייה בחדשות, או מייל, או קריאת סטטוסים לא ממש חשובים בפייסבוק.

אני שמה לב כמה קשה לי לעצור את היד המושטת אוטומטית לתיק כדי לקחת אותו. רק לרגע. רק עד שיעבור…

איך שכחתי כמה נעים פשוט לשבת ולהתבונן סביב. להביט בפרצופים של אנשים. לדמיין מיהו מי ומה הוא עושה כאן. להתבונן באנשים החולפים ברחוב הסמוך. ולנשום