לשיר אל הפחד

תרגול רוחני יכול ללבוש צורות רבות. אני מתמודדת כבר שנים רבות עם שאריות של התניות שאני משייכת אותן לחינוך הקיבוצי המשותף שקיבלתי. קיבוצניקים רבים שיקראו את זה יוכלו כנראה להזדהות. אחרים יאמרו אולי שזו לא נחלתם הבלעדית של קיבוצניקים, אבל להבנתי, קיבוצניקים מוּנעים מאד משני משפטים: “מה יגידו עלי” וגם “מה יחשבו עלי” שזה עוד יותר עמוק ומצער.  למי שלא מכיר, בזמנו, וזה לא היה לפני כל כך הרבה שנים, גדלנו, ילדי הקיבוץ בלינה משותפת, בבתי ילדים. במבט לאחור אני יכולה לראות את הדברים הטובים שהחינוך הזה נתן לי  (ואקדיש לזה בהזדמנות פוסט נפרד) אבל אחד הדברים המזיקים ביותר בעיני היה זה שצריך להיות כמו כולם. וכמו כולם, פירושו, לא כמו שאני. להיות כמו כולם זה לא להיות הכי טובה שאני יכולה להיות וגם לא להיות מתחת למה שמצופה מכולם. וכך, כל מעשה, מילה, תלבושת ולפעמים אפילו מחשבה מיד נבדקים בשני הקריטריונים הללו – מה יגידו על זה ומה יחשבו על זה.

לקח לי הרבה שנים להבין את הפחד הבסיסי מאד שהשתכן בתוכי בעקבות שני משפטים אלו. ומאז שהבנתי אני פועלת כדי להתמודד איתו ולהזיז אותו הצידה.

הפחד, כך הבנתי כשבגרתי, מנהל אחוז גבוה מאד מההחלטות והבחירות שלי (ובואו נודה על האמת, של רובנו) וכשאני שמה לב לכך שהפחד בוחר או נמנע, ולא אני, אפשר לעשות עם זה משהו. העבודה עם אנשים החולים במחלה מסכנת חיים נתנה לי זווית נוספת וצלולה של היכולת להבחין בפחד ולא לפעול מתוכו. אנשים שמבינים שהאפשרות שימותו בקרוב קיימת, מסוגלים לוותר על הפחד בצורה הרבה יותר קלה מאשר אלה שמעדיפים לא להבין שסופנו אחד הוא. במפגשי עם פגועי ראש שחירותם ותנועתם נלקחה מהם אני מגלה כמה כוח ועוצמה יש במשפט “לא איכפת לי מה יחשבו או יגידו עלי”. איזה חופש אדיר זה. ולכן אני מוצאת את עצמי מתאמנת עם המשפט הזה: “לא איכפת לי מה יחשבו או יגידו עלי”, ותאמינו לי, כמי שגדלה בקיבוץ ובחרה לחיות בו גם בבגרותה – זה לא פשוט.


אני ובן זוגי ניב על הבמה בט"ו באב

ועכשיו ווידוי קטנטן – אני אוהבת לשיר. תמיד אהבתי לשיר. כשהייתי ילדה, זה היה פשוט וקל. לשיר לבד, לשיר במקהלה, לשיר עם אבא בהופעה מול קהל. אבל ככל שבגרתי והפחד התחיל לנהל את העניינים, התפתחה אצלי חרדת במה אדירה שהתבטאה בפשטות – אני בקושי נושמת. וכמובן שאי אפשר לשיר כשלא נושמים. אז הפסקתי לשיר ושמרתי את השירה לזמן המקלחת. הזמן שבוודאות, הוא שלי ואף אחד לא עד לו. וכבר שנים שאני “מתה” לשיר שוב מול קהל. לא יודעת אפילו למה, אבל מבפנים ממש מדגדג לי, ואני ממש מחכה שמישהו יציע לי לשיר איפשהו. אבל למה שיציעו? מי בכלל יודע שני שרה? וביני לביני אני יודעת שאני שרה בסדר גמור. לא בענין של קריירת שירה, אבל לפחות שרה נקי ומדוייק. אם קולי ערב או לא, זה כבר ענין של טעם.

והנה הגיעה לה הזדמנות לפני כמה שבועות, תפילתי נענתה וביקשו ממני לשיר, ואפילו לא לבד, אלא עם בן זוגי, ואני יכולה אפילו לבחור בעצמי את השיר. ממש מתנה מוזמנת. אז התלבטתי והתחבטתי, ושוב התלבטות ושוב ייסורים. ושוב הפחד והחרדה של מה יגידו עלי, ובסוף הודעתי – אני לוקחת את זה! לוקחת את זה כתרגול רוחני להתמודדות עם הפחד. לא משנה מה יהיה  ואיך אשמע, אני הולכת לשיר ויהיה מה. ובמשך כמה שבועות אני מתאמנת, גם בשירה וגם בחיבור לאדמה, שמאפשר לי להתנתק מהפחד המנהל. המשפט שמצאתי שעוזר לי להתגבר על דברים שהם מבחוץ ולחזור אלי פנימה הוא “It’s not about them” פשוט מאד זה לא הענין שלהם. זה הענין שלי ורק שלי. וזה ממש עוזר! כדאי לכם לנסות.

וכדי לא למתוח את הענין יותר מדי, אספר שעליתי לבמה, בשמלה אדומה, מחוזקת בקצת יין אדום, כדי להתגבר עוד קצת על המבוכה – ושרתי! פשוט שרתי. התכנסתי פנימה, אל הקול הפנימי שלי שרוצה לבוא לידי ביטוי, לא משנה אם הוא יפה בעיני מישהו, או לא, ושרתי מבפנים, מהלב, מהבטן. שרתי. מדי פעם העזתי אפילו להיישיר מבט אל הקהל. שמתי את הפחד והחרדה והדאגה בצד ועשיתי משהו שרציתי לעשות כל כך הרבה זמן. אתם יודעים מה, אפילו הצלחתי קצת להנות.

ולמה אני מספרת את כל זה? כדי להציע את האפשרות להתגבר על פחד ולהגשים את עצמנו באופן שלם ומלא יותר. להביא לידי ביטוי את היכולות שלנו, את הייחודיות שלנו, את הקול הפנימי האחד והיחיד שיש רק לי – ולך. אל תחכו למחלה, למשבר או לאירוע דרמתי. חיו את החיים שלכם הכי בעצמה ובמלאות שתוכלו. זו מתנה להיות חי. תהנו ממנה ואל תתנו לפחד לקחת לכם את המתנות שלכם. הרווחתם אותן ביושר והן שלכם לחלוק אותן עם העולם.

שבוע טוב

4 צפיות

אני פוגשת אנשים לרוב בביתם או במקום בו הם נמצאים (בית אבות, בית חולים וכיו"ב)

רוצים לשאול, להכיר ולהתייעץ?

צרו קשר:

שהם עדי

052-8545094

shohambigadi@gmail.com