מה היה קורה אם היינו מתייחסים למוות כמו ללידה?


דמיינו לרגע שהיינו מתייחסים ללידה כמו שאנחנו מתייחסים למוות. כשאשה תקבל אבחנה של הריון אנשים יתרחקו ממנה בפחד. אפילו לחברים ולמשפחה עלול להיות קשה לדבר איתה על זה. הם לא ימצאו את המילים המתאימות לתאר את חייה כעת: תכנית לידה, לידה, מיילדת, רופאת נשים. האשה ההרה תתחיל להרגיש מבודדת מהחברה כאילו נפלה דרך סדק ברצפה והפכה לנפרדת מכולם, מלבד אלה הקרובים אליה ביותר, אשר איכשהו הצליחו לשים בצד את אי הנוחות שלהם מהמצב. הרופאים אף הם, יחליטו להתמקד אך ורק בתכנית הטיפול שלה. היא תרגיש שינויים בגופה ותראה את בטנה הולכת וגדלה, אך אנשים סביבה לא יתייחסו לשינוי הלא נוח במצבה. כשהזמן יתקדם, והיא תתקשה להתהלך עם הבטן הגדולה, הגב הכואב, והלילות ללא שינה, היא תתחיל לחשוב "ייתכן שהדבר הזה באמת הולך לקרות אולי כדאי שאלמד איך לעשות את זה. אולי כדאי שאתייעץ עם רופא מומחה" אבל האנשים סביבה, שחושבים שבכך הם תומכים ומעודדים, יגידו לה " לא, את עוד לא מוכנה לזה! את עוד לא שם! את לא יכולה להרים ידיים!" היא תרגיש שהיא כישלון בכל פעם שתחשוב על מה שצפוי לקרות ובוודאי שלא תתחיל להתכונן לקראתו.

או דמיינו את ההפך, שנתייחס למוות כמו שאנחנו מתייחסים ללידה. נחלוק סיפורים על מוות. יהיו לנו ספרים שכל אדם שעומד למות יוכל לקרוא ולהיתמך, כמו "למה לצפות כשאתה עומד למות". במקרים שאנחנו יודעים שהמוות קרוב, נערוך "מסיבת מוות" בה נברך, נדליק נרות, נקרא שירים, נעניק שמיכות רכות וצמריריות ונכין פלייסליסט של המוסיקה האהובה על האדם. ניצור יצירה משותפת שתשזור יחד את הצער הצפוי לנו כדרך לשמור על הידיים עסוקות בזמן שהלבבות והנשמות שלנו מתכוננות. נחבר תפילות של הודייה על החיים של האדם הנפרד. נשחק משחקים כמו "אזכור אותך בכל פעם ש.." . נתכנן "חדר ילדים" שבו נבלה את הימים האחרונים עם האדם האהוב ביחד. יהיה פלייליסט נהדר. באופן אישי הייתי רוצה להיות על ערסל ליד חלון, עם רוח קלילה על פני. לאחר מכן אעבור למיטה רחבה בכדי שכל השבט שלי יוכל להתכרבל איתי יחד. אם נתייחס למוות כמו ללידה נתכנן תכנית לימים האחרונים, בהן נדמיין איך היינו רוצים לבלות את הימים הללו ואיך היינו רוצים להרגיש, גם אם לעתים נדירות אנחנו באמת יודעים איך זה יהיה. ונהיה מוכנים, אפילו אם המוות יבוא בהפתעה. אם אנחנו רוצים לחיות בהרמוניה ובשלווה בעולם, נלך אחורה מהנקודה הזאת כדי להחליט מה צריך לעשות. מערכות יחסים יתוקנו. נסקור את הדברים שהשארנו בעולם, נמצא מה המורשת שאנחנו משאירים בכדי למצוא תחושת משמעות ולראות את האדוות של חיינו שיהדהדו את חיינו. ואם לא היינו מרוצים במיוחד מהאדוות שיצרנו נתחיל מיד ליצור אדוות חדשות. נשאיר אנשים שנוטים למות בביתם, אם יתאפשר ואם הם ירצו בכך, ונמצא במה הם זקוקים לתמיכה בתקופה הזו (דמיינו את ההכנה שנעשית לפני לידת בית). אנחנו ממש לא מוכנים לדברים הבלתי נמנעים כמו היחלשות הגוף וצרכי הגוף היומיומיים. לא נגונן מדי על ילדים מפני המוות, ובמקום זאת, נקבל אותם אל תוך מה שקורה תוך הדרכה, אהבה ותמיכה לה הם זקוקים. נסמן את האירוע כבעל משמעות שיא בחיים של האדם שנפרד מאיתנו. משהו שגם ילדים יכולים לחשוב עליו כשהם מתכננים את החיים שלהם.

אחרי שהאדם הלך לעולמו ניקח את הזמן להיות איתו. נפזר פרחים ונשיר שירים. נוכל לבכות ולצחוק ולתמוך האחד בשניה.

אם נתייחס למוות כמו שמתייחסים ללידה, המוות יתפוס את מקומו המוערך והחשוב במעגל החיים והחוויות. במקרה שהמוות אינו פתאומי, וניתן להתכונן אליו, סופם של החיים יכול להיות זמן של אהבה וחיבור וגישה אל הרגשות העמוקים ביותר שלנו, במקום זמן של פחד וחרדה. עבור אלו שנשארים, הפגיעות הזאת תהווה גשר מעבר אל תהליך האבל.

כשעזבתי את בית החולים לאחרונה עם חבר שאחיו בדיוק נפטר, הוא אמר "זה כל כך מוזר, כשאת בהריון את באה לבי"ח לבד ויוצאת עם תינוק. היום באתי לבי"ח עם מישהו ואני עוזב בלעדיו".

מה אם כולנו היינו מיומנים במוות, שלנו ושל אחרים? מה אם ידיעה על מוות של מישהו היתה פוגשת אותנו באותה אהבה עמוקה כמו ידיעה שאנחנו מקבלים על חיים חדשים? מה אם היינו יודעים לדאוג לאבלים כמו שאנחנו יודעים לדאוג למשפחה של תינוק חדש שבא לעולם?



*תרגום חופשי שלי למאמר של של ג'יין וויטלוק. את הטקסט המקורי ניתן למצוא בקישור

https://www.scienceandnonduality.com/article/what-if-we-treated-death-like-birth



2 צפיות

אני פוגשת אנשים לרוב בביתם או במקום בו הם נמצאים (בית אבות, בית חולים וכיו"ב)

רוצים לשאול, להכיר ולהתייעץ?

צרו קשר:

שהם עדי

052-8545094

shohambigadi@gmail.com