.png)
סבא שלי, סבא מוסא (או מוישה, כמו שסבתא שלי קראה לו), היה איש מיוחד. חזק, משופם, קטן קומה ועם חיוך ממזרי, יש אומרים שדמה לשחקן גבי עמרני.
שירת בפלמ"ח ובמשטרה כבלש סמוי ביפו של ראשית המדינה והסיפורים שהיו לו לספר היו עטופי מסתורין.
הוא היה קשוח אבל עם "נקודה רכה" בשבילנו הנכדים והיתה לו כרס קטנה ועגולה שאהבתי להניח עליה את הראש ולנוח.
כשאחותי ואני היינו ילדות והיינו ישנות אצלם, הוא היה מכסה אותנו טוב טוב בשמיכות ומרסס מעלינו באהבה גדולה K300, שלא יעקצו אותנו יתושים, כשהוא עומד מעלינו על כסא וצועק לסבתא שלי "נעמי תביאי את הפליט!".
כזה הוא היה
בשנות העשרים שלי הוא התחיל לשכוח דברים ואחרי זמן קצר הוא אובחן עם אלצהיימר.
שמרו עליו בבית כמה שיכלו, אך כשזה כבר הפך בלתי אפשרי, הוא עבר לבית אבות לא רחוק מביתה של סבתי, שהקפידה לנסוע אליו באוטובוס לביקור כמעט כל יום לטפל בו ולהאכיל אותו. ככה זה אצל הבוכרים.
כשהוא נכנס לבית האבות, ובמצב הקוגנטיבי שהיה אז, החלטתי להיפרד ממנו באותו הזמן ולא לבוא לבקר. הרגשתי שהאדם הזה הוא כבר לא סבא מוסא החזק שלי והוא ממילא לא מזהה מי אני.
במשך כשלוש שנים לא ביקרתי אותו והרגשתי שלמה לגמרי עם ההחלטה הזאת.
אבל יום אחד כשנסעתי לבקר את סבתא נעמי התנגן לו ברדיו שיר שסבא אהב לשיר וזה תפס את תשומת ליבי. הרגשתי שזה סימן בשבילי שהגיע הזמן לבקר את סבא.
כשהגעתי לביתה של סבתי ביקשתי להצטרף אליה לביקור אצלו. היא לא רצתה שאבוא כדי שלא אראה אותו איך שהוא נראה היום וישאר לי הזכרון הזה ממנו (לצערי אני שומעת את הטיעון הזה הרבה), אבל אני התעקשתי ובאתי איתה.
אכן הוא היה נראה שונה לגמרי מסבא שלי. השפם המפורסם שלו כבר לא היה שם והוא היה כחוש ועם מבט מבולבל בעיניים.
יצאנו איתו למרפסת, נעמדתי מאחוריו, הנחתי את הידיים שלי על הכתפיים שלו ודיברתי אליו בליבי. אמרתי לו כמה אני אוהבת אותו, כמה זכרונות טובים יש לי איתו וממנו. זכרונות מצחיקים שיעלו תמיד חיוך על פניי כשאזכר בהם. סיפרתי לו על התינוק שלי שהוא לא ראה ועל שאר בני המשפחה, על מה שהוא בנה וביקשתי ממנו לשחרר וללכת הלאה, כדי שהוא יפסיק לסבול וסבתא תפסיק לסבול. הבטחתי לו ללוות אותו במחשבותיי וחזרתי על זה שוב שוב. כל הסיפור הזה כנראה לקח לא יותר מרבע שעה שבסופם נתתי לו נשיקה ויצאתי משם.
יצאתי בהרגשה ממש טובה. הרגשתי שהוקל לי ושעשיתי דבר נכון.
שלושה ימים לאחר מכן סבא שלי נפטר ונפרד מהעולם הזה.
שמחתי מאד שהספקתי להיפרד ממנו ותהיתי אם היה קשר בין הביקור שלי לבין מותו.
לעולם לא אדע.