על אסתטיקה של לידה ומוות

תציצו רגע בתמונות האלה, חלקן הן של נביטה וחלקן הוא של מוות. אבל בטבע. לא אצל בני אדם. אז אולי זה נוח יותר.

על מה יותר מושך להסתכל? מה מרתיע? והאם זה יותר קל כשזה "טבע" ולא "אדם"? למה אסתטיקה של שלב הכניסה לעולם נעימה לנו יותר מאשר של השלב האחרון?

חשבתם למה אנחנו מקדשים כל כך את ההריון וההכנה ללידה ואת ההורות הראשונית? למה זו כזו תעשייה ענפה? ולעומתם כמה מעט אנחנו מוכנים להתכונן או אפילו להתייחס למעבר החצייה שלנו מהעולם הזה?

דמיינו שלכל אדם שעומד למות היתה ממונה דולה, שעוזרת לו להתמודד עם הכאבים, שמתווכת את רצונותיו עם הרופאים, שמעבירה מידע בינו לבין המשפחה שמעבר לדלת, שנמצאת איתו עד נשימתו האחרונה ותומכת בו. נכון שזה נשמע נעים?

חלק מהמשימה שבחרתי לי הוא לעודד אנשים לדבר על סוף החיים ועל מוות. למה? כי זה חשוב לחיים (ואיזה באסה שלא אני המצאתי את המונח הזה "המוות חשוב לחיים". פשוט וגאוני) כי זה מפחית בדידות, וסבל, וכאב, ובלבול כי זה מעניק שליטה ואפשרויות בחירה לכולם וכי זה מקרב ומאפשר ריפוי במובן העמוק שלו, ומעצים אהבה. בחיי, ראיתי את זה מול עיני. וזה העולם שהייתי רוצה לחיות בו.

וגם, אגלה כאן בסוד, העובדה שלא נדבר על מוות, לא תגרום לו להגיע. ולהיפך, לדבר על מוות לא יגרום לזה לקרות מהר יותר או קרוב יותר. וזה תקף גם לגבי שיחה עם ילדים על הנושא. באחריות.