בסוף לשיר

עודכן: 11 באוק׳

לפעמים אני מתחילה ללוות א.נשים כשמתחיל קושי פיסי, רגשי או קוגנטיבי, ועם הזמן יכולת הדיבור והתקשורת הולכות ומתמעטות. השיחות מתקצרות, היכולת לענות באופן קוהרנטי נעלמת, העייפות גוברת והקשר נפרם אט אט. אני רואה את זה ממש כמו הצד השני של הקו של רכישת שפה אצל פעוטות. (יש לא מעט קווים מקבילים בין התפתחות הילדות לבין התמעטות בזקנה, כולל הצורך שלנו בקבלת עזרה בצרכים הבסיסיים שלנו. אבל זה לפעם אחרת.)

אחד הדברים שנשארים הכי עמוק במוח שלנו הוא כל מה שקשור למוסיקה. כך שגם כשהדמנציה מכלה את השפה, את השמות ואת ההקשרים, לשיר עדיין זוכרים וזה תמיד עושה טוב. יצא ככה שאני אוהבת לשיר, והתברכתי בקול די נעים, ויש שלבים בסוף החיים שהשירה יוצרת גשר ביני ובין המלווים או המלוות שלי, ובינם לבין העולם, ואני פשוט יושבת ושרה להן שירים של פעם, שמזכירים ילדות, או חוויות של שנים טובות. לפעמים אנחנו מחזיקות ידיים. לא פעם זולגות דמעות. לפעמים מצטרפים בני משפחה שנמצאים באותו הרגע בבית. לפעמים אני שרה לבד. לפעמים שרים איתי. לפעמים הן נרדמות תוך כדי. לפעמים מתעוררות לחיים. לפעמים אני מדמיינת שאני יכולה לחבק אותן בידיי, כמו שחיבקתי את ילדיי כשהיו תינוקות, לנענע אותן מצד לצד ולשיר עד שיירגעו. זה אולי נשמע מוזר להזמין אותי בשביל שאבוא לשיר למישהו, אבל בשבילי זה אחד החיבורים ההרמוניים ביותר ביני לבין אדם בפגישה. ויש בזה אינטימיות גדולה. אני מרגישה ממש כמו מישהי שפורשת את ידיה ומאפשרת לאדם אחר לנוח ביניהן ולכמה רגעים להיות שלם ויפה ונאהב בדיוק כמו שהוא. קסם.





2 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול