.png)
אני מוצאת את עצמי פעם אחר פעם נפגשת עם מחשבות על איך הייתי פעם מול איך אני היום, על איך דמיינתי את עצמי שאהיה, מול איך אני היום, על איך החברה מביטה עלי מול איך שאני מרגישה ועוד השוואות רבות שכולן, ללא יוצא מן הכלל מביאות אותי למצב של שיפוט עצמי, ביקורת ולעתים קרובות גם אכזבה. איך אפשר לחיות בהשוואה התמידית הזאת לכל מיני דברים שהיו ואינם או שמעולם לא התקיימו, כשאני חיה בעולם שמשתנה בכל רגע. אני אינני מי שהייתי כנערה, אינני מי שהייתי לפני שנולדו ילדיי, ואינני מי שהייתי אפילו לפני ימים אחדים. העולם סביבי שונה ומשתנה מרגע לרגע. דברים שחשבתי לנכונים התבררו כמורכבים יותר וכעת אינני בטוחה בהם כלל, מעשים שעשיתי נראים לי כעת שגויים או לפחות חסרי משמעות גדולה. ואחרים שנעשו בהיסח הדעת מתבררים לי לעתים ככאלה שאני גאה בהם מאד. אז מדי פעם, כשאני מבחינה בקול הפנימי הזה ששוב חוזר ואומר לי “אבל פעם הייתי יותר טובה, יותר מאורגנת, יותר סבלנית, יותר ויותר ויותר…” אני משתדלת לומר לעצמי שככה הדברים כעת. אולי בעתיד הדברים יהיו אחרת. כנראה שכן. אולי לטובה אולי לרעה, אבל בטוח ימשיכו וישתנו. ככה הדברים כעת. בלי ביקורת. בלי שיפוט עצמי. ככה הדברים כעת. לקבל באמת את מה שיש כרגע, פשוט כי ככה זה ואין עם מי להתווכח. ברגע שאני מקבלת זה זה, שככה זה, אני יכולה לבחון בעדינות מה אני יכולה לעשות כדי לשנות את הדברים ולהיטיב עם עצמי, ומה ישאר ככה, כמו שהוא, לא שלם, לא מושלם, איטי יותר, מאורגן פחות, אולי פחות אלגנטי אבל נפלא בדרכו המיוחדת.
ונזכרתי בשיר המקסים הזה: בדיוק כמו שאני ככה זה טוב הוא אמנם מכוון כאן לילדים, ואכן המסר הזה הוא קריטי לילדים, אבל גם בנו עדין קיימים ילדים שישמחו לאישור שבדיוק כמו שאני, ככה זה טוב
כמו שאמרה ד”ר קריסטין נף (חוקרת מובילה בתחום החמלה העצמית), אנחנו השופטים החמורים ביותר של עצמנו. אף אחד לא מעלה על דעתו לשפוט אדם אחר בחומרה כמו שהאדם שופט את עצמו. אנחנו אומרים לעצמנו מילים קשות, מעליבות ופוגעות כמו שלא היינו מעזים לומר לאנשים שאיננו אוהבים, ובכל זאת אנחנו בוחרים לומר אותן לעצמנו: את שמנה, את לא מוצלחת, אף אחד לא אוהב אותך, כלום לא יצא ממך. אפשר לבחור בקבלה ולראות כמה זה הרבה יותר נעים ומאפשר.