האני המצומק / רות בונדי

עודכן ב: 10 ספט 2019

רות בּוֹנְדִי הייתה עיתונאית, סופרת, מתרגמת וביוגרפית ישראלית, כלת פרס סוקולוב לעיתונות, פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים ופרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת. (מויקיפדיה). נולדה בצ’כיה ב 1923, מתה בנובמבר 2017.נתקלתי בדברים שכתבה רק לאחרונה אבל היא נשמעת כמו מישהי שממש הייתי רוצה להכיר ולשוחח איתה. והטקסט הזה, נוגע ואותנטי מאד בעיני. התרגשתי לקרוא.זה חוזר ומזכיר לי כמה חשוב להיות קשוב לאדם. לשאול ולהקשיב באמת: מה מקשה עליו, למה הוא מרגיש שהוא זקוק. ואף פעם לא להניח הנחות, גם אם הן מגיעות מרצון טוב.וזה גם מהדהד לי שוב את המחשבות שיש לי על הזיקנה ומה שהיא מביאה עמה, גם לזקן וגם לסובבים אותו. האם אותו “אני” שהיא מדברת עליו, שמגיע לעולם בצורה מסויימת חייב גם לעזוב את העולם במצב דומה? חף מניפוחו? צנוע? זקוק לעזרה? ומה זה אומר על כל השנים שביניהם?שאלות שמעסיקות אותי מעת לעת.


היה פעם אני, לא מנופח, חלילה, אלא רק גאה על מה שרק אני בן תשעים יכול להיות גאה בו: על שהוא עדיין נוהג, הולך לשחות כל בוקר בחמש וחצי, אין לו שיניים תותבות, והוא עדיין עובד, עצמאי, גר לבד, מעולם לא לקח כדור שינה, שיערו הלבן לא התדלדל. ויום אחד כאילו דקרו בו סיכה, האני התרוקן, הצטמק, לא נותר בו מאומה. סתם מטופל בשיקום גריאטרי. אוכל דייסת סולת בבוקר כמו תינוק, רוחצים אותו למרבה הבושה בחורים צעירים, מדברים אתו בלשון פיפי וקקי וטוסיק, כמו עם תינוק. זורה, האחות כוהנת השלפוחית, מצווה עליו בשעה חמש אחר הצהריים “עשה פיפי, עכשיו! או ש…” ואיום הקטטר בידיה. השלפוחית, ששירתה את האני בנאמנות לאורך שנים, ממש נעלבת: היא לא פועלת לפי פקודה, זו לא השעה שלה. רק נעלם האיום, היא מתרוקנת בחדווה. מחשבות האני מצטמקות אף הן, נעות בין קימה, רחצה, אוכל, ישיבה בכסא גלגלים. הוא אף מתחנף לאחיות ולמטפלים, רק לא לעורר כעס, לקבל הכל בהכנעה, אף שמעירים אותו בחמש בלילה מתוך שינה עמוקה, לקראת קימה בתשע בבוקר. יש משטר. אסור לשכב במיטה בין תשע עד הצהריים. אסור לקום משולחן האוכל לפני קבלת התרופות. אין מי שידחוף את כסא הגלגלים לאורך הפרוזדורים, אלא אם יש נפש קרובה, צמודה. קדימה, לחזק את שרירי הזרועות ולחכות בסבלנות, עד שמישהו יתפנה להשכבה. תזמורת חיילים באה לנגן לקשישים, תלמידי ישיבה מחלקים להם פרחים לכבוד השבת ורוקדים כדי לשמח את לבם. תלמידות בית ספר לאחריות סוציאליות ממטירות מאות שאלות, מבקשים לדעת: האם אתה מאושר? האני מתקומם: איזו מן שאלה זאת? רק אמריקאים מאמינים באושר כמצב קבע. בגיל תשעים העייפות מובנת. אתה זוכר את מספר הזהות שלך? כל הכבוד. האני בלתי נראה, מדברים על מצבו עם המלווה מעל ראשו. מה הוא כבר יכול לדעת על עצמו? האני מדוכדך. לפעמים שואלים את הקשישה בכסא הגלגלים: את לא רות בונדי? והיא עונה: “כן, הייתי פעם”. רק בלי רחמנות עצמית, רק לא להרים ידיים, הטיפה לעצמה לאורך שנים. לך, דבר עם אני מצ’וקמק, בגודל צימוק. אך רק תשרה אותו במעט יין אדום, יקבל צורה, אולי יחזור אליו שמץ של ביטחון עצמי, שברירי, רגעי, חולף. “את צריכה עזרה, סבתא?” “כן”, ואני שונאת את זה. להיות עוד אי-פעם עצמאית. לחיות בפרטיות הדירה שלי. לכתוב, אפילו שטויות על אני מצומק


0 צפיות

אני פוגשת אנשים לרוב בביתם או במקום בו הם נמצאים (בית אבות, בית חולים וכיו"ב)

רוצים לשאול, להכיר ולהתייעץ?

צרו קשר:

שהם עדי

052-8545094

shohambigadi@gmail.com