.png)
בתור מי שנמצאת כבר כמה שנים טובות ב”מסלול ללימודי ההקשבה”, כמו שאני מכנה אותו, אני לא יכולה שלא לשים לב למוטיב ההימנעות שנע איתי. לשמחתי, מסלול לימודים נוסף שאני תלמידה בו, שאכנה אותו “חמלה עצמית” מאפשר עכשיו להביט על ההימנעות כשהיא מגיעה, אבל פשוט להתבונן בה מגיעה וגם נעלמת כשמתאים לה.
אם פעם הייתי נכנסת ל”לופ” מחשבתי של “למה אני נמנעת מלעשות משהו כשאני אני יודעת הוא יעשה לי טוב/שאני מוכרחה לעשות אותו/שמצפים ממני לעשות אותו” ואז מעליו מוסיפה גם את המשפט בנוסח “למה את שוב ושוב עושה לעצמך את זה? עד מתי??” היום אני פשוט מדי פעם שמה לב שיש משהו שאני צריכה, או אפילו רוצה לעשות, אבל בעורמה או בעדינות דוחה ודוחה אותו ומוצאת סיבות תקפות להימנע מלעשות אותו. לפעמים אני פשוט מתבוננת בהימנעות, לאחרונה אני גם מצליחה לחייך כשאני רואה אותה פוסעת אל פתח ביתי, ולפעמים מיד כשאני מבחינה בה, מתעורר בי משהו שמניע אותי לפעול ולמחוק את המשימה מהרשימה.
זה מאד משמח אותי, כי אני רואה את זה קורה גם אצל אחרים, וכשזה קורה אצל מישהו אחר זה יכול להרגיז אותי מאד, אם אני מחכה שמישהו יעשה משהו שאני מצפה ממני לעשות. וכשאני מצליחה לזהות את זה ואפילו לפעמים לחייך, זה מאד מקל עלי. בין אם זה מקל עלי לקבל שזה מה שיש עכשיו, ובין אם זה מאפשר לי לפנות אל אותו אדם ולמצוא את הדרך לעזור לו לעזור לי.
אולי זה משהו קטן וזניח, אולי זה גילוי מרעיש. מבחינתי זה כרגע בעיקר משהו יפה להסתכל עליו. עוד תנועה. עוד השתנות.
ושימו לב שלא כתבי כלום על המחשבות שלי למה אני נמנעת, ואיזה רווחים יש לי מזה עוד כל מיני שאלות שבהחלט מתעוררות אצלי כל הזמן. אבל הפעם בחרתי להתעלם מהן. דווקא!
