אשה מבשלת משמעות

את רחל (שם בדוי) פגשתי כסטודנטית לליווי רוחני. היא היתה חלק מהסטאז' שלי וליוויתי אותה במשך שנתיים מרתקות ומעשירות, עם עליות ומורדות מבחינה בריאותית, רגשית וכל השאר.

רחל נשארה איתי עמוק בלב ובזכותה למדתי שיעור חשוב על משמעות.

כשנפגשנו לראשונה היא היתה בסוף שנות השישים לחייה, עם גידול סרטני באגן שפגע מאד ביכולתה לנהל את אורח החיים שנהגה לקיים לפני כן. היא סבלה מכאבים רבים, נפיחות ברגליים וקושי להתהלך.

בתקופה הראשונה היה צורך לתת זמן להיכרות. היא סיפרה הרבה על ארבעת ילדיה ועל נכדיה, על הגאווה הגדולה בהם וב"איך שהם יצאו" וכמה חכמים ומוצלחים הם. היא סיפרה כמה היא לא רוצה להקשות עליהם ולהדאיג אותם ומנסה להסתדר לבדה כמה שיותר כדי לא להיות עליהם לטורח. היא סיפרה על יחסיה עם שכניה ושכנותיה וחברי הקהילה בה היא חיה מזה עשרות שנים, על מקומה החשוב בקהילה כמי שתמיד תומכת, קשובה, דואגת, מבשלת ומפנקת.

אבל יותר מהכל היא סיפרה לי על הבישולים שלה. בפרטי פרטים, היתה מספרת על מאכלים, על חומרי הגלם, על הארוחות שהיתה מבשלת, וגם, לצד זאת, על כמה שזה כבר קשה לה וכמה היא מתאמצת כדי להמשיך ולבשל. כמלווה טרייה יחסית, לא תמיד היה לי קל למצוא את הקשב הראוי לכל סיפורי האוכל והבישולים, וקיוויתי וניסיתי לפנות זמן בשיחה גם לדיבורים "החשובים באמת" על משמעות החיים, פחד מן המחלה והמוות ושאר דברים שלימדו אותי שחשובים ורציתי להספיק ולהצליח לגעת גם בהם.

לאחר כשלושה חודשים של פגישות שבועיות הרגשתי תקועה. הרגשתי שאין לי מה לחפש פה. היא רק רוצה לדבר על מתכונים ובישולים וליווי רוחני כבר לא יהיה פה.

כמובן שדווקא אז, כשהייתי מוכנה לשחרר את כל ה"צריך" וה"כדאי", סוף סוף הבנתי מה היא מנסה כבר חודשים לומר לי - הבישולים שלה הם המשמעות שלה בחיים האלה.

הם המורשת שלה למשפחתה. הם סמל גאוותה. הם סימון מקומה וחשיבותה בקהילה שלה! והיא הולכת ומאבדת את היכולת להמשיך ולשאת את המשמעות הזאת, וזה כנראה מפחיד הרבה יותר מסרטן, מטיפולים ואפילו ממוות. כי מי היא ללא היכולת לבשל סיר מרק לחברה בצרה? ללא היכולת לארח בארוחה מפוארת את משפחתה הגדולה?

וואו. לזה לא ציפיתי, וכשסוף סוף קלטתי מה עובר עליה והתחברתי אל המשמעות והאובדן שלה, נראה כאילו סכר נפרץ והמפגשים שלנו קיבלו תפנית גדולה. פתאום, דרך סיפורי האוכל, אפשר היה לגעת בעושר רב של סיפורים אחרים, דאגות לכל ילד וילד, לחברות, אפשרות לשתף אחרים בקשיים שלה ולא להעמיד פנים שהכל בסדר. פתאום הכל היה אפשרי וזה הרגיש מדהים. איך לא הבנתי את זה קודם לכן?

המשכתי להיפגש איתה עוד תקופה ארוכה ויחד למדנו להתגבר על כאב עם מדיטציה ודימיון מודרך. למדנו להתגבר על הבושה והפחד ולשוחח עם המשפחה על הכל. למדנו לזהות מה חשוב לה, מה מפחיד אותה, על מה היא לא מוכנה לוותר ואיך לתקשר את הרצונות והתחושות שלה בצורה מיטבית עם הסובבים אותה.

למדתי ממנה המון (גם מתכונים כמובן) ועברנו דרך יפהפה יחד.

מאז אני יודעת שלאוכל יש מקום חשוב בשיח על משמעות, כנראה בעיקר אצל נשים.

אוכל הוא בית

אוכל הוא משפחה

אוכל הוא דרך להראות אהבה ואיכפתיות

אוכל הוא נתיב לנתינה ולהשפעה על הסביבה

אוכל הוא דרך לומר תודה

וגם במטבח שלי, למדתי להבחין כשהמקרר קצת ריק ועצוב, או שהתפריט שלי חוזר על עצמו ונטול השראה, כדאי רגע לעצור ולראות מה חסר לי, מה לא עובד, מה דורש קצת תשומת לב.

אוכל הוא סיסמוגרף מפתיע בדיוקו. כך לימדה אותי רחל.

תודה