גילוי הסליחה הפרטי שלי

זכור לי מילדותי הבלבול סביב מושג הסליחה. זכור לי שנדרשתי לומר לילד אחר שפגעתי בו “סליחה”, אבל לא הצלחתי להבין מדוע לבקש סליחה עבור מה שעשיתי לא בכוונה, למשל, אם דרכתי על ילד אחר בטעות. מדוע לבקש סליחה? או אם כן עשיתי משהו בכוונה, כמו להכות מישהו. למה לבקש סליחה? הרי התכוונתי כנראה למה שעשיתי. אני לא זוכרת מה היה הטיעון וההסבר של המטפלות בגן לענין הזה, אבל בהחלט זוכרת את חוסר הנוחות שהיה לי בכל פעם שהיו אומרים לי “לכי תבקשי ממנו סליחה”. אז הנחתי לזה, ועשיתי מה שאמרו לי כנראה. היום אני עושה מאמץ גדול לא להגיד לילדים שלי לבקש סליחה אחרי שעשו משהו לא נעים לאחר. אני מנסה להסביר להם שאם פגעו במישהו, הם יכולים להרגיש את הפגיעה ולהתנצל מבפנים, אבל ממש לא להכריח להגיד סליחה מהפה ולחוץ.

המפגש הבא שהיה לי עם נושא הסליחה היה לפני כמה שנים, כאדם בוגר. עבדתי בהפקה של סרט תיעודי כלשהו, שחרג מהתקציב שלו ולא השלים את הצילומים בתקופה שבה התחייבתי לעבוד עבורם. המפיקה החליטה באופן חד צדדי לא לשלם את שכרי. אני כמובן כעסתי מאד, וגם היה לי חוזה שעמד לצידי, אבל במשך כמה שבועות היתה בינינו חליפת טלפונים, הודעות ואף מכתבים מעורכי דין שהכניסו אותי למצב תדיר של כעס ומרמור. בסופו של דבר הושגה פשרה, אבל אני נשארתי עם הכעס ותחושת הניצול.  ראש השנה הגיע די בסמוך לאירוע, ואני נוהגת לערוך לי טקס סליחות פרטי משלי בתקופה הזאת.  ביקשתי בליבי סליחה במי שפגעתי בו, והתלבטתי איפה במשוואה הזאת של הסליחות נכנס העימות עם המפיקות של הסרט שחשתי פגועה מהן. איך אוכל לסלוח להן על הפגיעה שפגעו בי אם הן לא מבינות שפגעו בי ולא ביקשו סליחה? אני זוכרת שבמשך מספר ימים הסתובבתי ובראשי הדילמה הזאת. האם אפשר לסלוח למישהו שפגע ולא ביקש סליחה? ואז הבנתי, לראשונה בחיי את מושג הסליחה העמוק הזה. אני סולחת להן כדי לסלוח לעצמי. כדי לאפשר לעצמי לשחרר את המטען, את הפגיעה ואת האנרגיות הקשות שנשאתי עמי מאז המקרה.

מאז ההבנה הזו, העמקתי בנושא הסליחה והבנתי שלא אני גיליתי את אמריקה, ושידוע שהסליחה היא קודם כל לנו. סליחה על שלא שמרתי על עצמי, סליחה על שבזבזתי לעצמי את האנרגיות והכוחות על מלחמות עם מישהו אחר. ויש עוד אלפי סליחות לעצמי על פגיעות שבחרתי לקחת על עצמי, על כעסים שאימצתי אל חיקי. וואו! סליחה לעצמי זה דבר עמוק וממש לא קל! הרגשתי צורך ממש להקדיש לזה מחשבה יומיומית ולתרגל את הסליחה הזאת מעצמי. מאז חלפו להן כמה שנים ואני מרגישה בכל פעם כמה חשובה הסליחה לעצמי, כמה כוח יש בבחירה לא לשנוא, לא לנטור, לא לכעוס. זה לא אומר שאני אוותר על הכל ואהיה מוכנה שיפגעו בי וישללו את זכויותיי, אבל זה אומר שאני משאירה מאחור את כל המטענים שהאירועים האלה מותירים בי, ואז אני יכולה להמשיך קלילה בדרך.

אז קבלו סיפור קצר ויפה שמספר ג’ק קורנפילד על כוחה של סליחה