על ההבדל בין אשמה לאחריות

בחודשים האחרונים אני נתקלת הרבה בפנים שונים של ההבדל הדק שבין אשמה לאחריות, והחלטתי להתבונן בענין קצת יותר מקרוב, כי הוא נראה לי מהותי ברמה של אפשרות אמיתית לפריצת דרך. נראה לי שלרובנו יש מנגנון אשמה מפותח, בין אם זה נטיה להאשים את עצמנו (לרוב בחומרה יתרה) בדברים שקורים או לא קורים, לבין נטיה להאשים אחרים. לא פעם שתי הנטיות הן למעשה סוג של מראה או תגובת שרשרת, בה מתוך תחושת אשמה ואי הנעימות הכרוכה בכך, אנחנו מחפשים את מי להאשים.

והרי החדשות - כנראה ששום תועלת לא תצמח ממקום של אשמה או האשמה של מישהו אחר! זהו מנגנון ישן שאולי פעם שירת אותנו, אבל אפשר להיפרד עכשיו.

והרי עוד חדשות - אפשר להתפתח ולעבור לאחות הבוגרת של האשמה. הכירו את - אחריות. אחריות היא (כפי שאני מבינה אותה כעת, ואולי יש לה גם פרשנויות אחרות) האפשרות להתבונן על מה שעשיתי, מה שעשו לי, דברים שקרו, ולומר בכנות מה היה חלקי בדבר, מה היה ממש לא בידי ולא הייתי יכולה להשפיע עליו, איך אני מרגישה עם כל העסק הזה ומה אוכל לעשות אחרת בפעם הבאה שיקרה מקרה דומה או איך הייתי רוצה שינהגו בי בפעם הבאה שיקרה מקרה דומה. העוצמה הגדולה של האחריות מגיעה כשאומרים את הדברים בקול, בצורה ברורה, לאנשים שסביבי. לוקחים אחריות על מה שעשינו, שמים בצד מה שלא היה בידנו, ומניחים כוונה להשתנות בעתיד.

ולמה אני כותבת את הדברים האלה כמי שעוסקת בליווי רוחני ופוגשת אנשים המתמודדים עם מחלה ואובדן? כי בשיחות שלי עם אנשים אני רואה כמה בדידות, כעס, ריחוק, שיתוק ועוד רגשות נוצרות עקב תחושת אשמה. כמה קשה להודות בזה. כמה זה מחליש את האדם החולה ואת המעגלים הסובבים אותו. כשאני משוחחת עם האנשים ויחד אנחנו מזהים את הנקודות הללו ומסכימים לדבר עליהן, הן מתחילות לאבד מכוח אחיזתן ולפעמים להשתנות אל האחריות. וכמו שאמרנו - באחריות יש כוח. כשמתחילים שיחה עם פוטנציאל לאי נעימות, לביקורת ואפילו להאשמה, אפשר להקדים לרגע ולשאול - "האם את/ה מוכנה להקשיב לי בלב פתוח ממקום של אחריות ולא של אשמה?" לא תאמינו איזה שינוי גדול יקרה ברגע הזה. פורץ דרך, כבר אמרתי.

ולמי שמעונין לחלוק חוויות, אירועים וסיפורים הקשורים באחריות ואשמה, אשמח לשמוע בהודעה פרטית או כאן בתגובות